בקרב האחרון בכפר עציון איבדתי את אבי, יעקב קלפהולץ. אחיו ודודי, שלמה, היה ראשון ההרוגים בקרבות גוש עציון בתש"ח. איני יכול להתייצב כחוקר נייטרלי ואובייקטיבי של אירועים קשים ומרים אלו. כל שאוכל הוא לשתף במה שלמדתי מהמקורות שבידינו.
הסיפור המקובל והרווח: ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, פרצו שריוני הלגיון הערבי לכפר-עציון, ועמם חיילי לגיון רגליים והמון בלתי סדירים - אנשי הכנופיות. המגנים הניפו דגל לבן, הניחו את נשקם והתרכזו במרכז הכפר. הורו להם להתייצב לצילום, ופתחו עליהם באש. רובם נרצחו שם בטבח. אחרוני המגנים נהרגו בבונקר בהשלכת רימונים. המבנה פוצץ וקרס אל תוכו. כך נהגתי להציג את סיומו של הקרב האחרון בכפר-עציון, כפי שתואר בכמה עבודות שנכתבו על קרבות גוש עציון בתש"ח, 1948. זו תמונה קשה מאוד - עשרות לוחמים-מגנים נרצחו ונטבחו לאחר שהניחו נשקם ונכנעו. יש לה משמעויות ערכיות וחינוכיות. אבקש לבחון עד כמה הנרטיב המקובל תואם את העובדות.
בכפר-עציון היו בבוקר היום המר ההוא 131 לוחמים, 82 חברי הקיבוץ ולוחמי היחידות המגויסות, חיל השדה (חי"ש) של ההגנה ופלמ"ח. בקרב בכפר-עציון נהרגו 127 מגנים, וארבעה בלבד שרדו - שלושה מחברי הקיבוץ, נחום ז', יצחק ז', יעקב א', והלוחמת עליזה פ'. המקורות שלרשותנו: עדויות הארבעה ששרדו סמוך לאחר הקרב, שדבריהם פורסמו בכמה במות, עדויות קציני הלגיון הערבי וערבים שהשתתפו בקרב, דו"ח ליקוט העצמות וכן מחקרים מאוחרים.
ברחבה שבמרכז הכפר התרכזו 30-15 מגנים. כל השאר, לפחות מאה מגנים, היו בעמדות ובבונקר, והמשיכו להילחם עד שנפלו. כמעט כל הזמן התנהלו חילופי יריות בין הלוחמים בעמדות לערבים שפרצו לכפר. לרגעים קצרים מאוד סערת היריות שככה. הארבעה שניצלו נמלטו מהרחבה. אי אפשר להכריע בשאלה מי פתח באש על המגנים שהתאספו ברחבה, חייל לגיון או ערבי מהכנופיות. הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מאומה מבחינת התוצאה.
מיד כשנפתחה אש על המגנים ברחבה התלקח מחדש הקרב, והשתתפו בו הלוחמים שהיו ברחבה והמגנים בעמדות. שקט השתרר בכפר רק עם חשכה. בצילום היחיד שנותר מהשעות ההן, שצולם אחרי שנפתחה אש על המגנים שהתרכזו ברחבה, נראים פחות מעשרה חברים שוכבים על הארץ, כנראה הרוגים. לפי הלבוש רובם הם חברי הקיבוץ. אי אפשר לזהותם, שכן פניהם כבושות באדמה.
הסיפור המקובל והרווח: ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, פרצו שריוני הלגיון הערבי לכפר-עציון, ועמם חיילי לגיון רגליים והמון בלתי סדירים - אנשי הכנופיות. המגנים הניפו דגל לבן, הניחו את נשקם והתרכזו במרכז הכפר. הורו להם להתייצב לצילום, ופתחו עליהם באש. רובם נרצחו שם בטבח. אחרוני המגנים נהרגו בבונקר בהשלכת רימונים. המבנה פוצץ וקרס אל תוכו. כך נהגתי להציג את סיומו של הקרב האחרון בכפר-עציון, כפי שתואר בכמה עבודות שנכתבו על קרבות גוש עציון בתש"ח, 1948. זו תמונה קשה מאוד - עשרות לוחמים-מגנים נרצחו ונטבחו לאחר שהניחו נשקם ונכנעו. יש לה משמעויות ערכיות וחינוכיות. אבקש לבחון עד כמה הנרטיב המקובל תואם את העובדות.
בכפר-עציון היו בבוקר היום המר ההוא 131 לוחמים, 82 חברי הקיבוץ ולוחמי היחידות המגויסות, חיל השדה (חי"ש) של ההגנה ופלמ"ח. בקרב בכפר-עציון נהרגו 127 מגנים, וארבעה בלבד שרדו - שלושה מחברי הקיבוץ, נחום ז', יצחק ז', יעקב א', והלוחמת עליזה פ'. המקורות שלרשותנו: עדויות הארבעה ששרדו סמוך לאחר הקרב, שדבריהם פורסמו בכמה במות, עדויות קציני הלגיון הערבי וערבים שהשתתפו בקרב, דו"ח ליקוט העצמות וכן מחקרים מאוחרים.
ברחבה שבמרכז הכפר התרכזו 30-15 מגנים. כל השאר, לפחות מאה מגנים, היו בעמדות ובבונקר, והמשיכו להילחם עד שנפלו. כמעט כל הזמן התנהלו חילופי יריות בין הלוחמים בעמדות לערבים שפרצו לכפר. לרגעים קצרים מאוד סערת היריות שככה. הארבעה שניצלו נמלטו מהרחבה. אי אפשר להכריע בשאלה מי פתח באש על המגנים שהתאספו ברחבה, חייל לגיון או ערבי מהכנופיות. הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מאומה מבחינת התוצאה.
מיד כשנפתחה אש על המגנים ברחבה התלקח מחדש הקרב, והשתתפו בו הלוחמים שהיו ברחבה והמגנים בעמדות. שקט השתרר בכפר רק עם חשכה. בצילום היחיד שנותר מהשעות ההן, שצולם אחרי שנפתחה אש על המגנים שהתרכזו ברחבה, נראים פחות מעשרה חברים שוכבים על הארץ, כנראה הרוגים. לפי הלבוש רובם הם חברי הקיבוץ. אי אפשר לזהותם, שכן פניהם כבושות באדמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה